תראו את מלאכי המתוק, תראו איך הוא צועד כמו גדול, במלוא השנה ושמונה חודשים שלו, במיון הילדים של יד שרה. לו, לפעוט המתוק משדרות, בכלל לא משנה שהוא בירושלים, רחוק כל כך מהבית, העיקר שכולם כאן מתייחסים אליו כל כך יפה. אבל להורים שלו? טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
הם לא לבד. כשמסתובבים במלון הקר והזר, מגלים את כל השכנים, את כל הפנים המוכרות מהבית הרחוק והמופגז. הם לא לבד, אבל כולם רחוקים. כולם, סליחה על הביטוי, פליטים.
זה לא שלא מלווים, ודואגים, וכולם אחים, אבל בסוף הם לא בבית, לא במקום המוכר, אפילו בלי החפצים המוכרים, וזה שמלאכי מחליט לבכות זה אולי לא רק בגלל הוירוס הירושלמי הטרי אלא גם בגלל שה’שמיכי’ שאמא זכרה להביא לא מספק את הגעגוע לסביבה המוכרת…
במלון הירושלמי, הם נחשפו לפרסום של יד שרה, זה המספר שבנוסף לשלל הפתרונות שיד שרה מספקת למפונים, היא גם פותחת את מיון הערב בחינם למפונים מאיזורי המלחמה. הם לקחו את מלאכי לשם, למיון המזמין, וזה מה שהם שלחו יחד עם התמונה המתוקה שצולמה ביציאה מהמיון:
ערב טוב!
בדיוק אנחנו יוצאים מהמיון של יד שרה.
קודם כל חשוב להגיד שכיף להגיע למקום שאתה יודע ש’’מחבקים אותך״ , שיודעים שאתה כרגע מחוסר בית וזקוק ועוטפים אותך במלוא מובן המילה.
היה לנו העונג להגיע! האחות שפגשנו רחלי הייתה מקסימה ולבבית, הרופא אריאל היה כל כך מקצועי ונחמד למלאכי, והנשים הצדיקות בקבלה האירו לנו פנים והכל קרה בזריזות ומקצועיות אין סוף!
תודה גדולה גדולה 🙏🏼