יד לתומך – כמו מלאכים

מכתב שהגיע לשירותי הבית והקהילה ביד שרה, מציג שוב את הקשר המופלא בין המתנדבים לנעזרים. מוגש אורגינל, שווה לקרוא!

כמה מילים מהלב…מנפלאות “יד שרה”

היום בבוקר לאחר ביקור אצל רופא עבורי, נסעתי לאמי. משימת היום היא לקחת אותה לרופאה  בהדסה להמשך טיפול באחת ממחלותיה. יש לקחת אותה במונית על כל מלוויה: המטפלת, כסא הגלגלים  וההליכון…

והיו אחר כך עוד אשפוזים בבית החולים. בכל פעם נכנסה לבית החולים בגלל מחלה אחת אובחן שיש לה עוד אחת. בכל אשפוז כמעט הרופאים לא בטוחים שהיא תצא ממנו בשלום בגלל המצב הכללי הקשה שלה.

וגם כשמצליחה להתארגן ולחזור לשגרת חיי ולחיי משפחתי ונכדי אני צמודה לטלפון ביום ובלילה וכשאני יוצאת לחופשה צריכה לדאוג לסידור אלטרנטיבי בשביל אמא במקרה ו…ולהיות מוכנה לחזור מיד במקרה ו…  וביום יום יש לדאוג גם למשק הבית של “בית האבות בזעיר אנפין ” הוא הבית של אמא שלי כמו גם לעובדת הזרה שמטפלת בה שהיא גם סוג של ילדה שנזקקת להוראות מפורטות ולפעמים העובדת הזרה יוצאת לחופשות ארוכות, אז צריך לדאוג לה למחליפה.

אבל הקשה מכל הוא להתמודד נפשית עם הדעיכה האכזרית והכואבת הפיסית והמנטלית של ההורה. כזו הנמשכת כמה שנים. לדעת שהוא סובל, נהנה מעט מאד מהדברים מהם נהנה פעם  ושזה יהיה רק יותר גרוע עד ש… לראות אותה צמאה לביקורי, צמאה לדיבור איתי גם אם חסרות לה המילים. והיא רוצה אותי. ואני לעומת זאת, כיחידה האחראית על הטיפול בה, משתדלת לראות אותה כמה שפחות, כי יש לי תפקידים במשפחתי וגם כי רוצה ויודעת שאני צריכה להגן על עצמי ככל הניתן כדי שאוכל להמשיך במערכה זו שבסופה מצפה ההפסד. יש לה מתנדבת נפלאה מיד שרה, שמגיעה אליה ומשוחחת איתה, ורוקמת איתה ואפילו צוחקת איתה , אבל כמובן שזה לא מספיק..

ובמצב מלחמה זה, של לטפל ולדאוג בה, למרות אחיי, מצאתי את עצמי לבד. עד מהרה הבנתי שמדובר על סוג של מלחמה שמי שלא עבר אותה, לא יבין אותה וגם מי שעבר כמוה בעבר ירצה להדחיק את זכרונה ורק מעטים ירצו לשמוע בפרוטרוט את מה שעשיתי וחוויתי באותו היום עם אמא שלי. מתוך אותה תחושת בדידות ומתוך הרצון לא להעיק יותר מדי על הסביבה שבלאו הכי לא ממש תבין, חיפשתי קבוצת תמיכה של אחים לצרה וכך הגעתי לקבוצת התמיכה של “יד שרה” שם מצאתי את מה שחיפשתי.

כמעט בכל פגישה עלו נושאים שהיו קרובים ללבי ויכולתי להזדהות עמם. אספר על דיון בנושא האחים שלא משתתפים בנטל הטיפול בהורה או עסוקים במקום במלחמות בינם לבין עצמם, קושי לטפל בהורים שנמצאים בבית אבות סעודי, קושי לטפל בהורים שנשארים במסגרת הביתית להם, הקושי להתפצל בין הילדים שלך, הנכדים שלך, הבעל שלך, העבודה שלך יחד עם החשיבות של למצוא את הזמן והאנרגיה לעשות למען עצמך, כדי שיהיה לך כוח להמשיך, המתחים שהטיפול בהורה יכולים ליצור במשפחה הגרעינית שלך, בעיות משפטיות הקשורות לטיפול בהורה שלך, התנגדות ההורה לטיפול עובד סעודי, בעיות בהשגת אישור לעובד סעודי ועוד ועוד ועוד..

הקבוצה היא מקום בו ניתן היה לבכות להתלונן, לרחם על עצמך, לבטא קנאה באנשים אחרים שלא נאלצים לעבור את מה שאתה עובר, לעבור ביחד גלים של עליות וירידות של כל אחד הקשורים לעליות וירידות בצורך הטיפולי של ההורים, להזדהות עם מצב העייפות והשחיקה שנובעים לא רק מהפעילות הפיסית הקשורה לטיפול.

תוך כדי פעילות הקבוצה הרגשתי שיש לי השפעה, שמקשיבים למה שיש לי להגיד ומעריכים את דברי ושואלים בעצתי ואני לא רק המטפלת של אמא שלי וזה נתן לי הרבה כוח להאמין שיש בי כוחות וכשרונות שיעזרו לי בסופו של דבר למצוא כיצד לעשות את מה שאני אוהבת למרות ההגבלות של המציאות, ולא רק את מה שאני צריכה לעשות.

מה שהיה מופלא בעיניי הוא שכל אחד מאתנו הגיע מרקע שונה וצורת חיים שונה, ומצב כלכלי שונה ומצב משפחתי שונה ומצב בריאותי שונה. מעשיים יותר, מעשיים פחות, ובכל זאת בזמן שהתכנסנו הרגשנו משפחה אחת והמחיצות לא היו קיימות. כולם למדו מכולם וכולם עזרו ורצו לעזור לכולם. אני למשל גדלתי ברקע חילוני לחלוטין בעוד שרוב האנשים בקבוצה התחנכו וחיו בחברה דתית. מבחינתי כל חובשת כיסוי ראש ולבושה בחצאיות וגרביים היתה עד אז יצור מכוכב אחר. בתוך הקבוצה, היא היתה לי הבית. מפי אחת המשתתפות השייכות ל”כוכב האחר”, נודע לי באחד השלבים שגם היא חשה כך.

לקבוצה הגעתי במצב של סערת רגשות ורחמים עצמיים גדולים מאד. לא העליתי בדעתי מה שהלך והתבהר לי מפגישה לפגישה שיש אנשים שמטפלים בהוריהם ויש להם קשיים אובייקטיבים הרבה יותר גדולים ממה שיש לי. במשך שתי הפגישות הראשונות לא הפסקתי לבכות. בפגישה השלישית הפלאתי לעשות: הגעתי לקבוצה חצי שעה קודם והתחלתי לבכות כבר בכניסה ל”יד שרה”. רציתי להרגיע את עצמי בקפה בבית הקפה של המקום אבל נאמר לי שהוא סגור. על התסכול הזה כבר ממש לא יכולתי להתגבר ואז שוב התחלתי לבכות. מישהו  מהעובדים בבנין המופלא הזה הציע לי מים.. ובדמעות בעיניים שאלתי אם אוכל לקבל קפה. ושם, איזו נפש רחמנית מהמצויות ביד שרה, הלכה להכין איתי קפה.

תודה גם למנחה המדהימה שלנו על הנחייתה הרגישה העדינה והגמישה. לא זוכרת כמעט שהצליחה לסיים את התוכנית שהכינה מראש לאותה פגישה משום שתמיד היה צריך להתפנות ולטפל בדברים עוד יותר בוערים ועוד יותר לחוצים שעלו מהחברות בקבוצה.

ותודה ל”יד שרה” על הקבוצה, כמו על המתנדבים המסורים שזכיתי להכיר בה. כולי תקווה כי מפעל כל כך תורם ותומך ומשפיע של תמיכה בילדים המטפלים בהוריהם יוסיף להתקיים בין כתליה.