הפיצוץ היה מחריש אוזניים. רגע אחד גיל רץ עם חבריו, ורגע אחר כך – חושך. 

 

כשהתעורר, לא היה בטוח אם זה חלום או מציאות. הכאב היה בלתי נסבל. אבל כל חושיו התרכזו בדבר אחד – רק להישאר חי. 

 

כשבני המשפחה פגשו אותו בבית החולים הוא כבר היה אחרי ניתוח חירום שבוצע בתנאי בית חולים שדה בתוך זירת הקרב הקשה. הצילו את חייו שם בשטח, אבל בבית החולים התברר שזה היה רק קצה הקרחון. הרופאים לחשו מילים קשות: "מצב מורכב… סכנת חיים… ניתוחים ארוכים." ימים ארוכים שכב מחובר למכשירים, נאבק על כל נשימה. כל תזוזה הייתה סיוט. כשהתעורר, זה היה מרגש כל כך. אבל בעיקר למשפחה המודאגת, פחות בשבילו. הוא ניסה לזוז, אבל הגוף סירב. לקח כמה ימים עד שסיפר על הטראומה הקשה שהייתה לו ככשהתעורר בבית החולים והמילים הראשונות ששמע היו כמו סכין בלב: "אנחנו לא בטוחים שנצליח להציל את הרגל." 

הרופאים עמדו סביבו, מבטים רציניים, לחישות קצרות. הפציעה הייתה קשה: עצמות מרוסקות, כלי דם קרועים, זיהום שמאיים להתפשט. ההחלטה הייתה גורלית – לקטוע או לנסות להציל? שעות של התלבטות, ובסוף: ניתוח חירום. 

 

גיל הובל לחדר הניתוח, אור מסנוור, מכשירים מצפצפים. בין ערפל ההרדמה לתפילות חרישיות בלב, הוא לחש: "רק שלא ייקחו לי את הרגל…" הניתוח הצליח – חלקית. הרגל נשארה, אבל המחיר היה כבד: חודשים ארוכים של שכיבה מוחלטת, בלי יכולת לזוז. כל תזוזה קטנה עלולה לשבור את מה שהרופאים בנו בעמל. המנח חייב להיות מדויק, אלכסוני, כמו ששרטטו על הדף. 

 

גיל שכב, יום ועוד יום, מביט בתקרה. הזמן נמרח, התקווה דועכת. הוא רצה רק דבר אחד: לשבת. לנשום אוויר. לראות את השמים. אבל איך? כיסאות גלגלים רגילים לא מתאימים. כל ניסיון לאלתר – סכנת חיים.

 

הרופאים הזהירו: "אסור לשנות את הזווית אפילו במילימטר." גיל הרגיש כלוא בגופו. חודשים של חוסר תנועה, של לילות ארוכים שבהם הוא סופר את הדקות. 

הילדה הקטנה באה לבקר, מחזיקה ציור ביד, לוחשת: "אבא, מתי תקום?" והוא מחייך בכוח, מסתיר את הכאב.