נהגי ה’נכוניות’ של יד שרה, נחשפים בכל יום לסיפורים אנושיים מרגשים. הסיפורים האלה מחממים את הלב, נותנים להם את הכח לעוד יום של נתינה מכל הלב, אך בדרך כלל נשארים איתם. הם הרי לא ירוצו לספר על כל הטוב שהם עושים.
המכתבים, שמגיעים מפעם לפעם, הם שמספרים את הסיפור. את סיפורם של נהגי הנכוניות המקסימים העושים את מלאכתם בשקט ובחריצות, ועם לב של זהב.
“אמי חולה, משותקת ומונשמת” פותח המכתב הנוגע ללב. משפחה שלמה חיה בצל המחלה הנוראה הזו, שנוטלת מהם את השמחה המשותפת. את היכולת לחיות יחד כמשפחה מאושרת. כלומר זה מה שהיה קורה אם לא היה את יד שרה. כי, כך מספר המכתב; “ואתם בחסדכם סייעתם לה להגיע לחתונת הנכד!”
צריך להוסיף מילים? מי שלא מכיר לא יוכל להבין מה מחביאות 7 המילים האלו – “ואתם בחסדכם סייעתם לה להגיע לחתונת הנכד!” זה עולם מלא. זה עולם של דאגות, עולם של מצוקה משפחתית, עולם שבו כל שמחה הופכת לעצובה. איך אפשר לשמוח כשהאימא שם, רחוקה וחסרת אונים. כשהיא לא כאן, שמחה עם הנכד הנישא בשעה טובה. כשהמשפחה כולה אינה רוקדת במעגל גדול סביבה, מודה על הזכות לשמח אותה במצבה הקשה.
“אני רוצה להודות לשלום ולנהג שהתלווה אליו ממחוז צפון. שלום והנהג סייעו לנו והסיעו את אמי ממגדל העמק לחתונה שנערכה בישוב נשר. אנחנו רוצים לשבח את נועם הליכותיהם, את התנהגותם המכבדת והאדיבה ואת רצונם לתרום ולהיטיב, ולהודות להם על שאיפשרו לאמי להיות נוכחת בחתונת נכדה למרות מחלתה הקשה.
תודה רבה לכם בארגון יד שרה ולכל המתנדבים על פועלכם. מאחלים לכם שתזכו להיות תמיד בצד הנותן וה’ ישלם שכרכם. בהערכה רבה. משפחת ב. מגדל העמק.”