| יאיר משה זילברמן, נישא בשעה טובה ביישוב מצפה יריחו. ההתרגשות הייתה גדולה, המשפחה הייתה מאושרת, כולם טרחו ובאו מכל קצוות הארץ. לא בכל יום מזדמנת שמחה גדולה כזו. אי אפשר להחמיץ את השמחה. זו הייתה טירחה, לא פשוט להגיע לשם – למצפה יריחו, אבל מה לא עושים בשביל לשמוח עם המשפחה? כולם הגיעו, וזה הדגיש עוד יותר עד כמה בלתי אפשרי שהסבתא לא תגיע. שסבתא לא תשתתף בנישואי נכדה? שסבתא לא תזכה לראות את הקמת הענף הנוסף במשפחה אותה הקימה? איך זה ייתכן? לצערה הרב של משפחת זילברמן, נראה היה שאין שום דרך להביא את הסבתא אל היישוב המרוחק. היא מרותקת לכיסא גלגלים, זקוקה לנסיעה מיוחדת, ולמרות הרצון הטוב אף אחד לא היה יכול לעשות את זה. ניסו פה, ביררו שם, כל הבקשות עלו בתוהו. מי יסכים להוציא רכב להסעת נכים למקום כל כך רחוק ומבודד? התשובות השליליות התקבצו, ונראה היה שדרכה של הסבתא לשמחתה הגדולה נחסמה לחלוטין. “את יד שרה ניסיתם?” שאל מישהו, וזכה מייד לתגובה צוננת. אף אחד לא הסכים, אז בדיוק ארגון המתנדבים הגדול ביותר, זה שעסוק ללא הפסקה בהסעות נכים בכל הארץ, הוא יוכל ‘לבזבז’ כל כך הרבה זמן? אין סיכוי! אין סיכוי, אבל כשאין שום ברירה אחרת אפשר בכל אופן לנסות. ההתקשרות למוקד הנכוניות הניבה בו במקום תגובה חיובית. אין נהג באיזור, אין נסיעה קרובה, אבל אם סבתא רוצה להגיע לחתונת הנכד, היא תגיע. ממש לא משנה מה המאמץ הנדרש. השמחה, שמחתה של משפחת זילברמן, הייתה מושלמת. ** בשנה שעברה, בכ”ה אב תשע”ח, נפטרה הסבתא, גב’ הינדה הלנה זילברמן ז”ל בשיבה טובה, כשהיא מוקפת באהבתם של בני משפחתה. לקראת מלאת השנה לפטירתה, החליטו בני המשפחה האוהבים להנציח את זכרה. היעד להנצחה היה ברור ומובן מאליו. המקום שהעניק לה שמחה בעת בו כה נזקקה לה, זכה לתרומתם הנדיבה של בני המשפחה. בשבוע שעבר, הגיעו צאצאיה של גב’ זילברמן להדביק את שלטי ההנצחה על הציוד היקר שנרכש בתרומתם; כסאות גלגלים, קלנועיות ומחולל חמצן נייד. ההתרגשות הייתה רבה. למה דווקא תרומה ליד שרה? הסביר הבן כשהוא מקריא את המכתב אותו יקרא מעל קברה של אימו ביום השנה לפטירתה, כי “שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. במותה ידה של אמנו מרת הינדה הלנה נשמתה עדן שלחה ושילבה ידה ביד שרה – הארגון של חווית הנתינה“. |
